מאמרו של הרבי הריי''צ "המשך באתי לגני" ש"פ בא יו"ד שבט ה'תש"י (אותיות טז-כ)

בס''ד, ב' ניסן, ה'שי''ת.

טז) והנה ב' ענינים אלו דאור אין סוף למעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית, הן ב' מדריגות באוא''ס ב''ה ויש הפרש גדול ביניהם, דמה שאוא''ס למעלה מעלה עד אין קץ הוא אור הנעלם והסתום שאינו בגדר גילוי והמשכה, ולעולם לא יבוא בגדר גילוי לעולמות, וכמאמר[1] אנת הוא עילאה על כל עילאין סתימא על כל סתימין שהוא סתום בעצם. ומה שאור אין סוף למטה מטה עד אין תכלית הוא בגדר גילוי עכ''פ והוא השייך אל העולמות, ובכללותו הוא בחינת גילוי בעצמותו, פי' דבעצמותו גופא הוא בבחינת גילוי בעצמו כביכול, משא''כ מה שלמעלה מעלה עד אין קץ הוא שגם בעצמותו אינו בבחי' גילוי אלא שהוא סתום ונעלם. דב' ענינים אלו, מה שאוא''ס למע' מע' עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית הם ב' בחי' מקיף, מקיף דאור ישר ומקיף דאור חוזר, דמקיף דאו''י הוא מקיף הקרוב והוא בגדר גילוי עכ''פ, ומקיף דאו''ח הוא מקיף הרחוק ואינו בגדר גילוי כלל. ויובן[2] ענין זה בהשגה, וכמו עד''מ הרב שהוא משפיע שכל לתלמידו, הנה מה שמתקבל אצל המקבל, היינו חלק השכל והסברא שהתלמיד מקבל הוא בחינת אור פנימי, והוא מה שיתישב בכלי המקבל בכי טוב ובבחינת התיישבות ממש. אמנם עומק השכל מה שאין ביכולת התלמיד לקבלו הרי נשאר בבחינת מקיף על שכלו בלבד ומקיפו בהעלם, ומ''מ ה''ה בבחינת קירוב, לפי שבמשך הזמן יבוא ע''ז, וכמאמר[3] עד ארבעין שנין לא קאים אינש אדעתי' דרבי', א''כ הרי במשך הזמן דארבעים שנה הרי יבוא על עומק החכמה, ולזאת ה''ה בבחי' קירוב אליו. וכן מי שהוא לומד איזה ענין ורואה או מרגיש שיש בו עומק גדול ואינו יודע מהו העומק אבל מרגיש הוא שיש בזה עומק ענין, הנה הענין העמוק ההוא אף שאינו יודע אותו כלל, מ''מ מאחר דרואה שיש בזה עומק או גם רק מרגיש דיש בזה עומק דבר ה''ה בבחינת קירוב, דבמשך הזמן, דכאשר יתחכם יעמוד גם על העומק ההוא, וזהו מקיף דאו''י, דהגם שהוא בבחינת מקיף, ומ''מ ה''ה בבחינת מקיף הקרוב שהוא בקירוב אל הפנימי' דאפס קצהו הרי מתגלה וגם ההעלם יבוא לידי גילוי כו' אבל שכל שהוא עמוק ביותר, והיינו שהוא נעלם בעצם דגם אפס קצהו אינו מתגלה, וכמו חכמת שלמה דכתיב והוי' נתן חכמה לשלמה כאשר דיבר לו, והיינו שניתן לו הדיעה העליונה ממש מה שהוא למעלה מגדר השגת הנבראים, דגם אפס קצהו אינו מתגלה, ולעולם לא יבוא לידי גילוי ממש, הנה השכלות אלו באים ע''י לבושים המעלימים ומסתירים, כמו המשלים והחידות, שבהם הרי אינו נראה וניכר שיש בהם חכמה ושכל, וכמו משלי שלמה שאינו ניכר ונרגש גודל החכמה דחכמת שלמה, ורק שיודעים אותם ממדרשי חז''ל מה שגילו להם ברוה''ק מעט מהחכמה שבמשלים, אבל בהמשלים עצמן הרי אינו נראה האור שכל והחכמה, לכן בסיפורי[4] מעשיות שבתורה יש בהן סודות ורזין עילאין הרבה יותר מכמו בדיני התורה, אבל אינו ניכר כלל, והוא לפי שעצם האור הוא סוד סתום ואינו בא לידי גילוי רק ע''י הסתר והעלם, והיינו דעצם האור הוא אור נבדל ולזאת גם ההתגלות שלו הוא בבחינת הבדלה והתעלמות בעצם, א פארמאכטער ענין, דכל ענינו הוא בהבדלה והתעלמות, והיינו דאצל המשפיע עצמו הוא בבחינת התעלמות והבדלה. והנה ניכר זה יותר דכאשר המשפיע משכיל ומתחכם בהשכלה זו (היינו באור הנבדל), וזהו כלל ידוע דכל השכלה והתחכמות גורם תוס' אור וגילוי, דכאשר המשפיע משכיל ומתחכם הרי ניתוסף לו אור וגילוי, אמנם האור והגילוי שניתוסף לו הוא ג''כ מתעלם בעצמותו, ואינו דומה כלל לכמו שהוא בהגילוי אור שכל השייך אל המקבל, דהנה בגילוי אור שכל השייך אל המקבל דכאשר המשפיע עצמו משכיל ומתחכם בזה לעצמו בעומק הענין יותר ה''ז בבחינת קירוב אל המקבל, דהגם שזהו מה שהמשפיע משכיל ומתחכם בו לעצמו מ''מ הנה גם מהשכלה והתחכמות החדשה (שהשכיל והתחכם המשפיע עצמו) בא מזה אפס קצהו לידי גילוי בהמקבל (כמובן לפ''ע כו') וכללות מהות האור הוא בבחינת קירוב, לפי שהוא בבחינת המשכה, פי' דכללות מהות אור כזה הוא בתנועה דהמשכה והתגלות, לכן כל מה שמתגלה בזה אצל המשפיע, הגם שזהו מה שהמשפיע משכיל ומתחכם לעצמו, וגם כמו שהוא לעצמו הוא בתכלית העומק, מ''מ להיות דכללות מהות האור הוא בתנועה דהמשכה והתגלות ה''ה בבחינת המשכה וגילוי, אבל בשכלים עמוקים יותר שאינם שייכים אל המקבל כלל שהוא סתום בעצם, א''כ הרי כללות מהות האור הוא בתנועה דהתעלמות, הנה כל מה שמשכיל ומתחכם המשפיע בזה אף שהוא משיגו ומשכיל בו הנה להיות דכללות המהות דאור זה הוא בתנועה דהתעלמות הנה גם מה שהוא מתגלה אליו הוא האור נבדל ומתעלם בעצמותו.

יז) והדוגמא מזה יובן למעלה בהב' ענינים מה שאור אין סוף הוא למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית, דמה שלמטה מטה עד אין תכלית הוא האור שבבחינת שייכות אל העולמות, ובכללותו הוא בחינת גילוי בעצמותו. והנה איתא בפדר''א[5] עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד, דהוא קאי על עצם האור, ואומר ע''ז הוא בחינת נסתר והעלם, דעצם האור הוא נעלם ונסתר, והיינו שאינו בגדר גילוי גם בעצמות, ושמו קאי על הגילוי והתפשטות האור. וידוע דבשמו הרי יש ב' מדריגות, שמות ושם, דשמות לשון רבים ושם לשון יחיד, דשמות ל' רבים הם הע''ס הגנוזות במאצילן, והוא מה ששיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, ושם הוא ל' יחיד הוא מה דאין מספר לספי'. וב' בחינות אלו הם גילוי בעצמותו ית' ובא לידי גילוי גם בעולמות בבחי' או''פ ובחי' או''מ, שזהו השרש דב' מדריגות ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, אבל הוא קאי על עצם האור שאינו בגדר גילוי והמשכה כלל בעולמות, אדרבא שהוא מתעלם ומתכלל בעצמותו, ובחינה ומדריגה זו היא הנקראת בשם אוצר, דכשם שהאוצר ה''ה סתום ונעלם מעין כל רואה, כן בחינת העצמות ית' דעין לא ראתה. והנה המשכת והתגלות אוצר העליון הוא רק בשביל נצוח המלחמ' לנצח את המנגד, וכנ''ל בהמשל דבשביל נצוח המלחמ' פותחים את האוצרות החתומים והכמוסים מדור דור, אשר הדוגמא מזה יובן למעלה דכתיב מוצא רוח מאוצרותיו שהכה בכורי מצרים, דבשביל להכות בכורי מצרים, דמצרים הם המצרים וגבולים, ובכורי מצרים הם תוקף ועוצם הקלי' ובשביל זה מוציא רוח מאוצרותיו, ואי' בת''ז תיקון ס''ט[6] רוח ד' דא אויר קדמאה.[7] דהנה כתיב כי גאה גאה ותירגם אתגאי על גוותנאי, וידוע[8] דגאה גאה הוא פנימי' הכתר דשרשו בחינת פנימי' ועצמות א''ס וגאותא דילי', סוס ורוכבו רמה בים,[9] דשרש הנצח הוא בפנימי' הכתר וכנ''ל בהמשל דמדת הנצח נטוע ומושרש בעצם הנפש שלמעלה מכחות הגלויים.

יח) והענין הוא[10] דהנה כתיב וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם, דניחומין שייך רק בציור אדם, דהאדם הוא מוחין ומדות, והיינו מדות שע''פ שכל ושכל השייך אל המדות, ובזה שייך ניחומין, וכמו במדות הרי יכול להיות שינוי מחסד לדין ומדין לחסד, כמו עד''מ כאשר תחלה מחייב שכלו שיאהב אותו ה''ה אוהב אותו, ואח''כ מחייב שכלו שישנאהו הרי נתהפך מאהבה וקירוב לריחוק, וכן להיפך, דשינוי המדות הוא בא ע''פ השכל שמחייב השינוי הבא, וכמו''כ יובן במדות למעלה דכתיב ויתעצב אל לבו ויאמר הוי' אמחה כו' והוא מדת הדין, ואח''כ נשתנה לרחמים וכמ''ש לא אוסיף לקלל עוד כו' ולא אוסיף עוד להכות כו' וא''כ הי' שינוי מדין לחסד ובא ע''י הטעם, שתחלה הי' טעם המחייב ואח''כ טעם המזכה. וכן בשכל שייך בו ניחומין דכתיב וכל יצר מחשבות לבו רק רע, וא''כ שכל וסברא זו חייבה להיות במדות מדת הדין כו', ואח''כ נשתנה הטעם כדכתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו, וחייבה במדת הרחמים, דשינוי זה בא מצד הרצון, וברצון הרי גם בו יש מדות והם מדות שברצון וטעם כמוס דזה גופא מה שהשתנה מטעם לטעם בשכל וסברא אחת (כמ''ש במ''א[11]) ה''ז ע''פ הרצון, דלאחר דוירח הוי' את ריח הניחוח, דרזא[12] דקורבנא עולה עד רזא דא''ס אז נמשך בחינת רצון חדש, וא''כ שייך בו ניחומין וחרטה. אמנם כ''ז הוא בציור אדם, מדות ומוחין, וגם המקיף דמוחין (בחינת רצון), אבל בפנימי' הכתר עלי' אתמר[13] לית שמאלא בהאי עתיקא, דאין שם בחי' מדות ולא טעם כמוס והוא למעלה מציור אדם. וזהו כי לא אדם הוא להנחם, דבבחינת כי לא אדם, דהיינו מה שלמעלה מציור אדם אינו שייך ענין הניחומין והחרטה.

יט) וזהו ענין הנצוח שמושרש בעצם הנפש, מה שלמעלה מכחות הגלויים דרצון הגלוי ומוחין, ולכן במדת הנצח יכולים להגיע לאוצר העליון, פי' דהתגלות והמשכת אוצר העליון הוא במדת הנצח. וזהו פתיחת האוצרות בעת המלחמה, דעיקר ענין המלחמה הוא הנצוח, ובשביל לנצח את המנגד אז פותחים גם האוצרות הכמוסים, וכל הון יקר שבהאוצרות ניתן לאנשי החיל שהם הם המנצחים. הגם שמסירת האוצר הוא ע''י שרים ופקידים דוקא, אבל הכוונה פנימי' הם האנשי חיל אשר בהם ועל ידם בא הנצוח בפועל. וזהו גם נצח ישראל שהנצח הוא בשביל ישראל, וגם גוף הנצחון הוא נצחון של ישראל, דלהיות שהם נק' צבאות הוי' לכן הנה לפניהם פותחים אוצרות שלמעלה בכדי לנצח את המנגד, ולהיות דנצח ישראל, דבישראל יש בחי' הנצח, לכן הם נק' צבאות הוי'. וכדאי' במדרש שוחר טוב ע''פ תודיעני אורח חיים אמר דוד לפני הקב''ה רבש''ע תודיעני אורח חיים כו' אמר הקב''ה לדוד חיים את בעי צפה לתורה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה כו' (ובמד''ר ויקרא פ''ל) שבע שמחות את פניך (ומפ' שבע ל' שבע, דשבע שמחות בהרואים את פניך וכאמרם) אלו ז' כתות צדיקים שעתידין להקביל פני שכינה וכו' נעימות בימינך נצח וכי מי מודיענו איזו כת החביבה והנעימה שבהן, חד אמר זו שבאה מכחה של תורה ומכחן של מצוות, ואחרנא אמר אלו סופרין ומשנין שמלמדין תינוקות באמיתתן שהן עתידין לעמוד בימינו של הקב''ה, הה''ד נעימות בימינך נצח, דכ''ז הוא לפי שעצם הנצחון שייך לנש''י דוקא, וכדאיתא במד''ר ע''פ ולקחתם לכם ביום הראשון, דענין הלולב הוא וגם נצח ישראל, וזהו נעימות בימינך נצח, דכאשר הלולב בימינו אז הוא הנראה דנצח. וכמשל דאיתא במד''ר לשנים שנכנסו אצל הדין ולית אנן ידעין מאן נצח אלא מאן דנסב באיין בידו (מי שהוא נושא לולב והדס בידו) אנן ידעין דהוא נצח, כך ישראל כו' אנו יודעין דישראל אינון נצחייא, ובכללות בעבודה הוא נצחון הנה''א על הנה''ב, ועי''ז שהאדם בעבודתו בתורה מצות ותפלה מנצח את הנה''ב עי''ז גורם הנצחון למעלה להיות אתכפיא סט''א, ובשביל זה הוא התגלות אוצר העליון.

כ) והענין הוא דהנה ירידת הנשמה בגוף אינה בשביל עצמה, דהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון[14] וכל ענין ירידתה הוא בשביל לתקן ולזכך ולברר את הגוף ונה''ט, אבל הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון, וכמאמר[15] כל נשמתא ונשמתא הוו קיימא בדיוקנאה עילאה קמי' מלכא קדישא, דהנשמה קודם שירדה להתלבש בגוף ונה''ט הרי היתה בתכלית הדביקות במקור חוצבה באלקים חיים, והיתה בדביקות אמיתי ודביקות תמידי בלי שום פירוד כלל, והיינו שהיתה ברצון אחד להוי' לבדו ואין זר אתו, וירדה להתלבש בגוף ונה''ט בכדי לבררו ולזככו ולהאיר חלקו בעולם, זהו כל ענין ירידת הנשמה למטה, וכתיב ימים יוצרו ולוא כו' דכאו''א נקצב לו הימים אשר בהם יעבוד עבודתו בבירור ותיקון הגוף ונה''ט ולהאיר חלקו בעולם ע''י אור התורה והתפלה, דעיקר העבודה הוא למטה דוקא, דבהיות הנשמה למעלה ה''ה בתכלית הדביקות כנ''ל, אבל בירידתה לגוף מלא רצונות זרות ותאוות גשמיים וחומרי' שמונעים את הנשמה מעבודה האלקית עד אשר צריך עבודה ויגיעה עצומה במלחמה כבדה ביותר, דזהו ע''י מדת הנצחון דוקא, והוא לעמוד בתוקף גדול ולהתחזק בעסק התורה והעבודה, והיינו דכאשר הנה''ב מתגבר על האדם להחטיאו ולבלבלו ח''ו במח''ז וענינים שונים או להטרידו בשעבוד הפרנסה ובלבול עסק משא ומתן או שאר הענינים המבלבלים אותו עד שלבו בל עמו, וכמו שנראה במוחש דיצרו של אדם מתגבר עליו להטרידו ולבלבלו בעת העבודה דוקא, דכאשר הנה''א מתעורר באהוי''ר אז דוקא מתערר הנה''ב לבלבלו ולהטרידו בכמה ענינים, ולפעמים שמטיל עליו חרדה ואימה בדבר שאין בו ממש כלל, והוא דוקא בעת העבודה דתורה ותפלה או בקיום איזה מצוה אז מוצא הנה''ב בלבולים ע''ז, והיינו שדוקא בהעת שקבוע לתורה או כשיש לו איזה הרגש לתפלה או התעסקות באיזה מצוה וגמ''ח, הנה אז מתעורר הנה''ב לבלבלו בכמה מיני בלבולים וטרדות שונות, ונדמה לו אשר דוקא בשעה זו היא הנחיצות לילך או למהר התפלה, אשר באמת הוא רק לבלבל הנה''א, והראי' דבעת שהולך בשווקים וברחובות והדומה בזמן הבטלה אינו בא לו מחשבות כאלו, ולזאת צריך לעמוד בתוקף גדול להתחזק לשמור זמני התורה והתפלה, ולהתגבר על הנה''ב ולא לשמוע לו, ובכח מדת הנצחון להתגבר בזה על הנה''ב, דלהיות שמדת הנצחון הוא נטוע בעצם הנפש שלמעלה מכחות הגלויים, ולזאת הנה בזה וע''י יכול להתגבר ולדחות כל הטרדות והבלבולים ולא יהי' לו שום מונע ומעכב על לימוד התורה וקיום המצות. וע''י הנצחון שאדם מנצח את הנה''ב שלו הנה עי''ז גורם למעלה ג''כ התגברות הקדושה על הקליפה וגורם המשכת אוצר העליון שהוא גילוי פנימי' ועצמות אין סוף ב''ה.         

[1] וכמאמר: אליהו. בהקדמת ת''ז. וראה תו''ח פ' נח ד''ה ויהי כל הארץ פי''א.

[2] ויובן ענין: ראה לק''ת פ'ראה ביאור ע''פ אני לדודי.ד''ה השמים מספרים תרס''ו ואילך.

[3] וכמאמר עד: ראה ע''ז ה, ב. לקו''ת ס''פ אחרי.

[4] לכן בסיפורי: להעיר מזהר ח''ג קמט, ב.קנב, א. הקדמת הרח''ו לשער ההקדמות (נדפס בסוף קונטרס עץ החיים).

[5] איתא בפדר''א: פ''ג. – יש שם גירסאות אחרות אבל דיוק גירסא זו דוקא מבואר בהקדמת של''ה בתחילתה. וראה ג''כ ת''ז תי''ט (מ,ב).

[6] תיקון ס''ט: דף קז, א.

[7] אויר קדמאה: ראה פרדס ש''א פ''ז ובערכי הכינויים בערכו. מאורי אור מע' א אות קנג.

[8] וידוע דגאה: ראה בכ''ז תו''א פ' בשלח ד''ה אז ישיר פ''ג. שם סד''ה אשירה להוי'. תו''ח ד''ה אשירה להוי' (רלז, א. רנג, א. ואילך). ועוד.

[9] וגיאותי'... רמה בים: השייכות מבוארת במקומות המסומנים בהערה הקודמת.

[10] והענין הוא: ראה ג''כ תו''א פ' יתרו ד''ה זכור (השני) פ''ה וביאורו.

[11] כמ''ש במ''א: ראה בכ''ז תו''ח פ' וירא ד''ה ארדה נא פ''ך ואילך. ד''ה מים רבים תרל''ו פ''ו ואילך.

[12] דרזא דקורבנא: ראה זח''ב רלט, א. זח''ג כו, ב. – נתבאר לעיל פ''ב (קונטרס עד). בד''ה טעמה תש''ט (קונטרס סב). ועוד.

[13] עלי' אתמר: זהר ח''ג קכט, א. ועד''ז שם רפט, א.

[14] אינה צריכה תיקון: ע''ח שער הצלם פ''א הובא בתניא פל''ז.

[15] וכמאמר כל: ראה ד''ה אני לדודי תש''ח (קונטרס נז) ספ''א ובהערה שם.