פרק מב בתניא (ל"א) - יראת ה' היא אוצרו
יראת שמים
יראת ה' היא יסוד, עיקר ושרש בעבודת ה', לכן יש לעורר את היראה הטבעית המסותרת, ולפחות לקבל עול מלכות שמים, ולא למרוד בה'. [בפרק זה נלמד איך לפתח את היראה].
על הפסוק: ועתה ישראל, מה ה' אלקיך שואל מעמך? כי אם ליראה את ה' אלקיך(דברים י יב). אומרת הגמרא: ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר: ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה. אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? והא אמר ר' חנינא משום ר' שמעון בן יוחאי, אין לו לקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר: יראת ה' היא אוצרו (ישעיה לג ו). אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא – דאמר ר' חנינא, משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו, דומה עליו ככלי קטן. קטן ואין לו, דומה עליו ככלי גדול (ברכות לג ב).
פרק מא בתניא (ל"א) - עבודת ההתבוננות
לא די באהבה לבדה
אהבה ויראה הן שתי מצוות חשובות מאד, שעיקר תפקידן להיות כנפים המעלות את המצוות למעלה. הן גורמות לעשית המצוות בשלימות ומביאות למסירות נפש ויחוד קוב"ה ושכינתיה.
למרות שאהבה ויראה הן שתי מצוות חשובות, ואי אפשר זו בלא זו, יש עניין לזכור ולהדגיש את מעלת וחשיבות היראה דוקא, שהיא ראשית העבודה - התחלת עבודת ה', ועיקרה – לא רק התחלה אלא עיקר, ושרשה – שעליה בנויה כל העבודה. דהיינו, למרות כל המעלות של אהבה, הרי שהיראה היא - היסוד והשרש שעליו עומדת כל עבודת ה', כמו עץ שכולו (על כל פרטיו) בנוי על השרש. כי אף על פי שהיראה, שיש בה תנועת התרחקות והתכווצות, היא שרש לסור מרע – לכל מצוות לא תעשה, והאהבה, שיש בה תנועת קירוב והתפשטות, היא שרש לועשה טוב – לכל מצוות עשה. וכאילו שאין קשר בין מצוות עשה ליראה, אף על פי כן, גם לקיום מצוות עשה אין להסתפק רק באהבה; כי קיום מצוה - אפילו מצות עשה - באהבה בלי יראה, אינה שלימה. גם במצוות עשה צריך לעורר את רגש היראה מה', את רגש הכבוד למלך מלכי המלכים הגדול והנורא, מצוה המצוה. צריך להרגיש קבלת עול מלכות שמים. צריך להתבונן ולחשוב לא רק: מה אני רוצה וטוב לי, אלא: מה ה' רוצה ממני. באהבה לבדה יש יותר הרגשת "ישות", יש מעורבות ה"אני", אוהב ה' הוא "יש מי שאוהב". כך שלפעמים האהבה יכולה להישאר אף בדרגה אנוכיית, (בדומה לדייג שאוהב דגים ודג אותם. אף שבאמת אין המשל דומה לנמשל; שבמשל אין אהבה כלל, כל אהבת הדייג לדגים היא אהבה לעצמו בלבד). לעומת זה, יראת ה' מחייבת דיוק והידור בעשית המצוה לא בשביל עצמו אלא מתוך ענוה וביטול לקיום רצון ה'.
פרק מ בתניא (ל"א) - מעלת עבודת ה' כשהיא לשמה
התנאי לעלית התורה והתפילה
התנאי לעלית התורה והתפילה היא הכוונה שבלב. באהבה ויראה שכליים עולות התורה והתפילה לעשר ספירות דבריאה. ובאהבה ויראה טבעיים לעשר ספירות דיצירה. אך ללא אהבה ויראה אין התורה והתפילה עולות לעשר ספירות כלל. אף לא לעשר ספירות דעשיה. שהספירות שבכל עולם הן אלוקות, הן פנימיות העולמות, נשמת העולמות, שבהן מתלבש ומתיחד אור אין סוף ב"ה ממש. ובלי אהבה ויראה אין התורה והתפילה יכולות לעלות ולעמוד לפני ה'. אולם על פי תיקוני הזהר (ת י) - אם אין בלימוד שום כוונה פסולה, שום פניה וכוונה שליליים, אין הקליפה מתלבשת בתורה, אז אמנם הלימוד אינו עולה לפנימיות העולמות, כי לא היתה כוונה פנימית להתחבר ולעלות למעלה, אבל אין הלימוד הולך לאיבוד; הלימוד עולה להיכלות ומדורים שהם חיצוניות העולמות - מדור המלאכים הקדושים, אך לא לקדושה עצמה. ועוד, שבלימוד זה טמון הכח לעלות (כי יש בו כוונה מסוימת, כפי שיבואר), לכן כשחוזר ולומד את אותו לימוד לשמה זה עולה אף לפנימיות העולמות.
פרק לט בתניא (ל"א) - עבודת ה' לשמה
מה בין נשמות למלאכים?
יחזקאל הנביא מתאר את המרכבה העליונה, שבה ארבע חיות בעלי ארבעה פרצופים: אדם, אריה, שור ונשר, שהם ארבעה מלאכים - ...ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאל לארבעתן ופני נשר לארבעתן(יחזקאל א י).המלאכים נקראים "חיות" וגם שמותיהם שמות של חיות, כי שרשם מאותו סוג של שרש החיות, אף שהם נעלים באין ערוך מן החיות. למלאכים כמו לחיות אין יצר הרע (ולא מלחמה), לא בחירה ואף לא זיכוך המדות. הם מתנהגים לפי הטבע כמו שנבראו. מעלתם היא בעבודת ה' שלהם, שהיא עצם מציאותם. יראתם את ה' ואהבתם אליו היא טבעית בנפשם מאז שהתהוו, ותפקידם נצחי - ויעמידם לעד לעולם, חוק נתן ולא יעבור(תהלים קמח ו).
פרק לח בתניא (ל"א) - גוף ונשמה בתורה ומצוות
המעשה הוא העיקר
יש מעלה גדולה במצוות מעשיות כולל מצוות שבדבור, שהן מעשה זוטא. לכן ההלכה קובעת, שהרהור לאו כדבור דמי(ברכות כ ב ועוד), שאינו דומה הרהור לדבור. שאם קרא במחשבתו "קריאת שמע" בכל לבו בכוונה, הנובעת מאהבת ה' ויראתו ממש, אך לא הגה בפיו, לא יצא ידי חובתו, וביטל מצות קריאת שמע. לעומת זאת, אם מלמל בשפתיו בלא כוונה, יצא ידי חובת קריאת שמע בדיעבד, אף שמלכתחילה צריך כמובן לכוון, רק שלא צריך לחזור אם לא כיוון. וכמו כן, בברכת המזון, שאף היא מדאוריתא, (אף שאינה נכללת בציווי של: ודברת בם(דברים ו ז) כמו קריאת שמע), ואפילו בברכות שהן מדרבנן, ואפילו בתפילה, שהיא עבודה שבלב. כי מצוות התלויות בדבור הן כמצוות מעשיות בעניין זה, והמעשה הוא העיקר, ולא הכוונה. [כמו למשל, מצות אכילת מצה, שבלילה הראשון של פסח היא מדאורייתא - לכן אם כיוון כל הכונות של אכילת מצה ולא אכל, לא יצא ידי חובתו, ואילו אם אכל כזית מצה ואפילו בעל כורחו שלא ברצונו יצא ידי חובתו].
פרק לז בתניא (ל"א) - הגאולה האמיתית והשלימה תלויה במעשינו ועבודתנו
תכלית הבריאה תלויה במעשינו ועבודתנו
תכלית הבריאה שתהיה לעתיד לבוא - בימות המשיח ותחיית המתים - אחרי סיום בירור חשך הגלות וזיכוך גשמיות הגוף והעולם, היא הגאולה האמיתית והשלימה. אז יתגלה העולם בשלימותו הנעלה, למעלה ממה שהיה בתחילת הבריאה, אף שאז עולם על מילואו נברא (בראשית רבה פי"ד ז; פי"ג ג), ועיקר שכינה בתחתונים היתה, ואפילו למעלה ממה שהיה במתן תורה. כי לעתיד לבוא יתגלה אור אין סוף ברוך הוא בעולם הזה, בבחינת דירה לו ית' בתחתונים.
הגאולה האמיתית והשלימה היא תוצאה ישירה של מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות. ושני מיני עבודה הם: מעשינו - הם המצוות שקיימנו במדידה והגבלה על פי טעם ודעת, ועבודתנו - הם המצוות שקיימנו במסירות נפש למעלה מטעם ודעת, מעבר לרגילותנו ויכולתנו (ראה אגה"ק יב). שעבודת העשיה הגשמית פועלת את הזיכוך של הגשמי בכח מקיים המצוה.
פרק לו בתניא (ל"א) - תכלית הכוונה - שכינה בתחתונים
תכלית הבריאה
[אדמו"ר הזקן ממשיך את ההסבר על מעלת וחשיבות העשיה בפועל בעולם הזה דוקא. כי לכאורה נשאלת השאלה, מהי המעלה המיוחדת בהמשכת האור האלוקי על הנפש הבהמית והגוף? ואכן דבר זה קשור במעלת העולם הזה התחתון ובנבראים דוקא, כפי שיבואר בפרק זה].
כל אדם המתבונן במחשבתו ומעמיק בדעתו שואל את עצמו, למה ברא ה' את העולם? ובמיוחד כשמתבונן בגדולת ה', שלגדולתו אין חקר, ואין עוד מלבדו(דברים ד לה), שאלתו מתחדדת - אם כן, למה ברא ה' עולם כלה ונפסד, שהוא כאין ואפס לפניו?
פרק לה בתניא (ל"א) - המעלה והחשיבות של העשיה בפועל
המעשה הוא העיקר
הפרק מוסיף לבאר את תבת "לעשותו" שבפסוק: כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו(דברים ל יד). העילוי המיוחד שב"לעשותו", המעלה המיוחדת שבעשיה, דהיינו, עניין המעשה הוא העיקר, שהוא התכלית של "בפיך" "ובלבבך".
'פרק לד בתניא (ל"א) - להיות משכן לה
אצל מי האיר יחוד ה' האמיתי?
עניין יחוד ה' האמיתי האיר בכחותיהם הגלויים של האבות. האבות היו בביטול מוחלט לבוראם לא רק באמונתם, בדעתם ובשכלם, אלא שבכל אבריהם – ולא רק באברים העוסקים במצוה, וכל ימיהם – בכל עת ובכל שעה לא הפסיקו מלהתקשר לרבון העולמים. הם היו בבחינת מרכבה לאלוקות, כמו מרכבה הבטלה לרוכב.
מבוא לתניא
עמוד השער
לפני שעוסקים בלימוד ספר התניא, חייבים להתבונן בדף השער, הסכמות הרבנים והקדמת המלקט, הנכללים בשיעורי החת"ת (חומש, תהלים ותניא).
הפרשה בנקודה
תניא - אור אין סוף
הגאולה האמיתית והשלימה
